רמאותו של יצר

תפקידו של יצר ידוע לכל באי עולם – להסית את האדם מדרכי השי"ת, להדיחו בחלקת לשונו להביאו לפי באר שחת ואז לעלות ולקטרג (בבא בתרא טז:).
אך מנגד נפשו של יהודי הרי היא מטבע בריאתה – כ'חלק אלוה' ממעל' אינה מסוגלת לעבור על רצון קונה, לחטוא נגד השי"ת ולו במחשבה קלה "כי מי שיודע קדושת ישראל מהיכן הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל, הוא יודע שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ז).
אפילו אותם שנראה כי נפשם הורגלה לדבר עבירה נראה כי אין להם ולו דבר עם רצון השי"ת ואין בלבם כלום מן המונע מלעבור על רצונו ית', גם הם אם היינו יודעים כמה רוחני וזך הוא שורשם העליון, הרי היינו רואים כי אין להם שום שייכות עם עבירה וחטא ונשמתם נאוה יפה וברה "כי הנקודה טובה בעצמה שיש אצל האדם אפילו אצל פושעי ישראל היא נאוה ויפה מאד, רק שהשחרות חופה עליה" (ליקוטי הלכות, הל' השכמת הבוקר א, ג).
אם כך הרי הדבר תמוה האיך עולה ביד היצר הרע לעשות מלאכתו, איך מצליח להסית בני אדם לעבור על רצון השי"ת

מתלבש במצוות
לשאלה זו נכנס רבה בר בר חנא בדרכו לראות את דרכו של היצר המשול לגל המטביע את הספינה המשולה לחשיבותם של ישראל, "ומתחזי כי צוציתא דנורא חורתא ברישא – כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה. וזהו בחינת צוציתא דנורא חורתא – אש לבנה, אף על פי כן מלאך מזיק הוא".
אמנם בגלוי ומרידה אין בכוחו של יצר לעשות ולא כלום, אין הוא יכול להסית נפש יהודי זכה תמימה ונקייה ולו במעט מעם עבודת בוראה, את דרכו הוא עושה בערמה, הוא מוכר מרכולתו בעטיפה נאה, משכנע את האדם כאילו הוא עומד לפני מצוה גדולה, את אותה עבירה הוא מלבשי בלבושים מפוארים של מצוות ובהם הוא מסיתו לאדם להגרר אחריו, ועד מהרה 'היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד' כמו שאמרו חז"ל (שבת קה:).
אין גנב שאינו מרגיע את מצפונו, שהוא פשוט פועל בשם "הצדק והיושר" להעביר את הממון 'המיותר' של העשירים לעניים המסכנים… גם רוצח מרגיע את עצמו, שהוא פשוט עוזר לחיסול הפשע מן העולם… וכן הלאה, מהפשע הגדול ביותר, עד לפשע הקטן ביותר.
כך אין לך בטלן שלא מתרץ את עצמו, שהוא פשוט חלש והוא לא בנוי להתמדת התורה… כל אלו שאינם מתבודדים יום יום, מרגישים צודקים כי הרי "אין לי דיבורים"… וכן הלאה.
רק כך היהודי מתפתה להימשך אחר יצרו. שכן, כאמור, נשמה יהודית לא הייתה מסכימה בשום אופן לעשות משהו נגד רצון ה' אם לא היו מנסים להערים עליה בתירוצים מתירוצים שונים.
אך אם אמנם בכל העוונות והעוולות היצר מתלבש במצוות, הרי שבשני הדברים דלהלן, כל דרך עבודתו היא אינה אלא רמאות בלבד, ואלו הם 'מחלוקת ועצבות'.

'מדמה בנפשו שהוא מבין אמיתי על חברו'
דרכה של מחלוקת היא התלבשות במצוות אין לך מחלוקת שהיא מוצדקת מצד עצמה, כי גם אם יש טענה על מישהו, אפשר להתוועד עמו ולהעיר לו בנועם ואהבה. כל החיכוכים ופירוד הלבבות, גם אם הם נראים כקדושים וטהורים, אינם אלא שקר אחד גדול, יידע נא כל אחד נאמנה כי אם יש לו בלב טינה על יהודי, גם אם זה מבוסס על טענות אמיתיות, הרי שהטינה היא כולה רע, וכלשון הרה"ח ר' אברהם ב"ר נחמן מטולטשין זצ"ל (כוכבי אור, ששון ושמחה, יא) "כל אחד מדמה בנפשו שהוא מבין אמיתי על חברו, שחברו מחריב עולמות והוא רוצה לבנותם, שחברו כולו שקר והוא כולו אמת".
את דבריו ממשיך ר' אברהם אף בעצה "למאי נפקא מינה, למיבעי רחמי. כי שומע כל זה, יבכה וישמח בבכי ותחנונים, כלביא ישאג, תפילה וצעקה ושמחה ירבה אולי אולי מכל זה ייחבא" יש לפחות לדעת את האמת, ולא לתרץ את הטינה והמחלוקת במלבושי פאר והדר של שווא ומרמה.

עצבות
דומה לאותה רמאות היא שקרה של עצבות כל אותה התרשלות בעבודת ה', ומצב רוחו הירוד כולו בשקר יסודו, "כי כל הנפילות שבדעתו, אף על פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה, הנפילה והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על ידי זה, הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, רפב).
גם כאן על האדם להיזהר שלא לתת גושפנקא של צדק ואמת לעצבותו, רק לדעת, שגם עכשיו עליו להתרענן ולהתחדש בעבודת ה', כי גם עכשיו ה' אתו ואצלו, ומתפאר עמו, וחפץ בתשובתי ועבודתו.
יזכנו השי"ת להנצל מרמאותו של יצר, על כל כלליה ופרטיה אכי"ר.