כבר נודע בישראל גודל ההתעוררות בימי השובבי"ם הק' לתיקון מדת היסוד, הן בתיקון העבר והן בחיפוש אחר דרכים להתחדש בשמירת הברית בכל הפרטים ב'סור מרע', לשמור כל הלאוין ועשין שנאמרו בזה, כמו 'לא תנאף', 'קדושים תהיו', 'ונשמרת מכל דבר רע', 'ולא תתורו', 'והזרתם את בני ישראל' וכו', וכל הגדרים והסייגים שהוסיפו בזה חז"ל וחכמי הדורות.
כלל ענין שמירת הברית מכונה 'קדושה', וכמו שהביא רש"י מדברי רבותינו ז"ל על הפסוק קדושים תהיו: "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה. שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". כי כל גדרי הצניעות וההרחקה מן העריות במחשבה דיבור ומעשה הם בכלל 'קדושה'.
והנה, ודאי שצריך להתעורר לזה ולבקש עצות ותחבולות להוסיף משמרת למשמרת והרחקה להרחקה, ולפרוש מכל נדנוד של רע, כי כל פגם קטן מוליד פתח לטומאה רבה ח"ו. וכן להיפך, כל נקודה בהתקדשות גורמת לסייעתא דשמיא נפלאה להישמר מלמעלה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא לט.) "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" – 'אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, "והתקדשתם והייתם קדושים" – אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא', ע"כ.
עשה טוב
אולם בד בבד עם ה"סור מרע", של ההרחקה מן הטומאה בכל כוחו, יש להתבונן על יסוד עיקרי בענין הקדושה שלדאבון לב כמעט ואין שמים על לב, והיא: עצם הקדושה ב"עשה טוב". ולדאבוננו, מחמת התגברות היצר כל כך להכשיל בהיפך הקדושה רח"ל, עסוקים רק ב"סור מרע" ושוכחים מהי הקדושה עצמה, וזה עצמו גורם יותר להתגברות היצר וכמו שיתבאר.
ואף למי שרחוק מפגם, אולם יתכן שיהא זה רק ב'שב ואל תעשה' אבל מה'קום ועשה' דקדושה יכול הוא לפעמים להיות רחוק מאד, וע"כ ראוי להתבונן היטב ולברר יסוד זה. מבואר בליקוטי מוהר"ן (תורות יט, כט, לו, ועוד) ש'ברית' הוא ענין כלליות, דהיינו שהפגם ולעומת זה התיקון בענין זה כולל את כל התאוות והמידות של האדם, וכשפוגם רח"ל הוא פותח בזה פתח לכל התאוות ומידות רעות רח"ל. ולעומת זה, כל תיקון ושמירה בענייני קדושה הוא תיקון לכל. וע"כ נקרא "תיקון הכללי", כי זה כולל כל הגידין וכל קומת האדם, וכשמתקנים כלליות זו נתתקן הכל.
נמצא שענין הקדושה אינו פרט, ולא רק 'לא תעשה' חמור, אלא הוא כולל כל מציאות היהודי והתקרבותו לבוראו. וכמו שכתב רביז"ל: "עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים על ידי תיקון הברית" (ליקוטי מוהר"ן, כט). וזה כל מהות קדושת ישראל, "כי זה עיקר ההבדל וההפרש שיש בינינו לבין הגויים מה שאנו פורשים עצמנו מניאוף. כי זה עיקר קדושת ישראל" (ליקוטי עצות, ברית י). וכן מבואר במקום אחר וז"ל "שלימות כל הדברים היא האמונה, וכן שלימות התורה שהיא הדעת היא רק ע"י אמונה, כי כל התורה עומדת על האמונה. ועיקר קיום וחיות האמונה היא רק על ידי שמירת הברית" (קיצור ליקוטי מוהר"ן לא). ומבואר מזה שזה כל האדם וזה שורש האמונה הקדושה ועיקר קדושת היהדות.
ועכ"פ מוכח מהנ"ל שענין הקדושה ושמירת הברית הוא דבר הנוגע לציפור נפשו של בר ישראל, ואינו רק פרט מאיסור או ציווי פלוני ופלוני, אלא כל צורת ומהות בר ישראל הוא הברית ושמירתו. ומזה עצמו – שנתבאר שזה כלליות קדושת ישראל וכלליות האמונה – מוכח שאין הברית ושמירתו נוגע רק בפרישות מרע, אלא יש בזה גם מציאות של קדושה ב'קום ועשה'. כי קדושת ישראל אינה רק במה שהם נבדלים מן העמים, אלא במה שיש בהם סגולה ומעלה עצמית.
ואף שבודאי שהפרישות היא תנאי הכרחי לגילוי מעלת קדושת היהודי, ורע ומר למי שמטנף עצמו בכל מה שאסרה תורה במחשבה דיבור ומעשה ח"ו, אולם ברור הוא שה'סור מרע' נועד לשמור שלא להפסיד מעלת ה'ישראל' שבו, ולא יתכן לומר שמעלת ישראל הוא בזה שאינם עושים עבירות ח"ו. אלא להיפך, מחמת שיש בהם מעלת קדושת ישראל והם בני מלכים, על כן נצטוו שלא להסתאב במה שאין נאה וראוי להם לפי מעלתם, אבל עצם מעלת ישראל הוא דבר חשיבות בעצם שהוא מציאות קדושתם.
ובאמת, כי בעצם מהות המושג 'קדושה' מוכרח שיהא גם צד של 'עשה טוב', כי 'קדוש' פירושו 'מובדל ומופרש', ובהכרח שיש גם צד שני שֶׁלְּשָׁם נפרש לחלקו של השני, דהיינו שנבדל מעריות ועבירה אל החלק הטוב, ויש לבאר מהו החלק הטוב אשר לשם הוא מפריש את עצמו בקדושה.
ולבאר הדברים נקדים: הנה ידוע ש'ברית' עניינו 'אהבה וידידות', ששני אוהבים כורתים ברית אהבה ביניהם לבל ייפרדו לעולם. ומהות הברית הוא, שאף אם לפעמים יהיו סיבות שיחשיכו האהבה מ"מ יתאמצו ויתגברו לבלי עזוב אחד את זולתו, אלא לחדש אהבתם כמקדם, כי בהכרתם עומק הקשר והאהבה שביניהם הם מכריחים עצמם לאהבה זו אף אם תהא איזה סיבה שתפריע בעדם.
נמצא שהברית ענינו עומק האהבה והידידות ומידת האהבה דקדושה היא ה"עשה טוב" דברית, ועיקר אזהרת הקדושה היא שלא לפנות אל אהבות נפולות ח"ו אלא להידבק באהבה דקדושה, וע"כ עיקר התיקון לפגם הקדושה הוא התקשרות ודביקות לקדושה (שעניינו 'אהבה', שהוא בגימטריא 'אחד' כמובא הרבה), וכמו שמבואר בהרחבה בליקוטי מוהר"ן תורה ל"ד, שעל פגם הקדושה שבא ע"י שבירת כלי החסד ואהבות נפולות, הוא ההתקשרות והדביקות לנקודת החסד, ששם מאיר אור האהבה דקדושה שלא נפגמה, ועל ידי זה מתקן הכל, כי במה שפגם באהבות נפולות מתקן ב"קום ועשה" באהבה דקדושה.
ה' יזכנו לשמוח בשמחתו ולהידבק באהבתו תמיד, וברית שלומנו לא יופר לעולמים, עדי נזכה להתגלות שלימות מדת חסדו בהר מרום הרים בריתי. "לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ", אמן ואמן.