רבינו מבאר בליקוטי מוהר"ן (תורה נד) שהרוצה לזכות לזכרון דעלמא דאתי – הן כשעוסק בענייני העולם הזה, והן כשעוסק בענייני עבודת ה' – לזכור שהכל זה הכנה לקראת העולם הבא העולם הנצחי, ולפי זה להתנהג ולדעת שהכל רמזים מהשי"ת איך שיתקרב אליו – בשביל לזכות לזה צריך עין טובה, כמו שכתוב "ולזכרון בין עיניך" שעניין הזכרון תלוי לפי העיניים, שלא יהיה רע עין אלא תמיד ישמח בהצלחתו וטובתו של השני, ויידע שהכל זה שפע מאת השי"ת, ולהיפך חלילה, מי שהוא רע עין – פוגם בזכרון שכל תכליתו הוא רק להכין עצמו לעוה"ב.
וממשיך רבינו, שגם כשזכה לעין טובה, צריך לשמור את עצמו מכח המדמה, כי אפילו אדם שיש לו עין בריאה יכול לטעות בראייתו, כגון שמסתכל למרחוק, אז יכול להדמות שרואה כך אבל באמת אינו כך. וכמו כן ברוחניות, אדם שיש לו עין טובה ושמח בטובתו של חברו, עדיין צריך לשמור דעתו מן הדמיון, שזה נקרא כח המדמה.
כי השכל בנוי בצורה כזו שיוכל להבדיל בין טוב לרע, וזה לא ה'רגש' מבחין אלא רק ה'שכל' והגיונו יכול להבחין בין טוב לרע; ואם האדם היה משתמש תמיד בשכלו בהגיון, להבין מה לעשות – אזי היה תמיד עושה רק טוב, ותמיד היה ניצול מהרע.
הבעיה היא שהדמיון משתלט על השכל, והדמיון הרי מגיע בעצם מהתאוות הבהמיות שנמצאים בגוף האדם, שבאים לידי ביטוי ברצונות של האדם, דהיינו בליבו של האדם, ועל זה נאמר "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" – כל הדמיונות של האדם שהוא מדמיין כל מיני דברים שאינם האמת, נובעים מהתאוות הבהמיות שעדיין בליבו, וזה גורם שאינו מבחין בין טוב לרע, ויכול להפוך טוב לרע ורע לטוב. וכל זה מכח המדמה שעולה למח, ונותן למח לחשוב דמיונות ואז אפילו אם במוח אדם יודע שאינו צריך דבר מסוים, אבל בגלל התאוות הבהמיות שבו שהם נמשכות לדבר זה, אזי הדמיון מדמה למוחו ומעקם את מחשבתו לאמר שדבר זה נצרך לו. ולכן צריך לשמור את העין מכח המדמה, שהשכל לא יפעל לפי רצונות ומשיכות הלב, אלא ימדוד כל דבר לאמיתו של עניין.
ומהי השמירה?
להישמר מלשון הרע, ומלדבר בגנות על השני. ואפילו עניין שהוא אמת, ואפילו עניין שאינו אשם בדבר – כגון פגם שאינו תלוי בו, אלא שנולד כך וכדומה – למרות כך זה אסור. וזה הוא לשון הרע שמגביר את כח המדמה שבלב על כח השכל שבמח.
וזאת משום שבעצם כח המדמה הוא כח הבהמיות, כי גם לבהמה יש כח המדמה, שע"י כח המדמה היא מחליטה מה לעשות, ומתנהלת רק ע"י רצונותיה ואינה נצרכת לשכל כלל] ואצל האדם אינו כך אלא נדרש ממנו להחליט עם שכלו ולא ע"י רצונות ליבו, וזה מכיוון שאכן לבהמה מה שרוצה זה באמת מה שטוב לה ואינה מתאווה למשהו שאינו טוב לה, אבל האדם יש לו תכלית לפעולותיו ויש לו תפקיד 'לבחור' את רצונותיו, ולפעול ע"י שכלו.
וזה המדבר לשון הרע נפל לבהמיות כמ"ש (משלי י) "מוציא דיבה הוא כסיל" שמאבד שכלו, וכשמאבד שכלו נופל לתאוות הבהמיות, וזה כלל: "אין רגע בלא אהבה"; או שאוהב את השי"ת, או שנופל לתאוות הבהמיות התאוות הגופניות.
כי האהבת השי"ת תלויה בדעת. כשזוכה להשתמש בשכלו, זוכה לראות את חסדו והנהגתו של השי"ת, וזה גורם לו לאהוב את השי"ת; וכשזוכה לעסוק בתורה, וודאי מועיל לו להכיר יותר ויותר את השי"ת, ולאהוב אותו יותר ויותר. אבל כשמוציא דיבה, אזי נופל לכסילות, ומאבד את הדעת דקדושה, ונופל מאהבת השי"ת לאהבות הבהמיות.
לכן צריך להשמר מאד מדיבור לשון הרע ומאד לשמור להשאר תמיד באהבת השי"ת כדי שלא יפול לכח המדמה ולא יאבד חלילה את הזכרון דעלמא דאתי.
