ויקחו לי תרומה

נתקבצו להם כמה חברים יחד להתוועד בשיחת חברים נלהבת כדבר רבינו, ישבו ושחו בדברים המלבבים את הלב, האירו והתעוררו בדבר חיזוק חידוש וחידוד, זה בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן שדרכם הוא דרך הזקן ויניק שכבר הורה וציוה קודם פטירתו מן העולם: איהר זאלט זיך האלטין ציא זאמען, וועט ניט זיין קיין איין מדריגה אויף דער וועלט וואס איך וועל אייך ניט ברענגין (אם תחזיקו עצמכם ביחד לא יהי' שום מדרגה בעולם שלא אביא אתכם אליה).
קם אחד מן המסובין ושטח את תמיהתו, הלא ראינו בפרשתינו דבר פלא, כי הרי זה עתה סיימנו ללמוד את פרשיות קבלת התורה, ומן הראוי היה לכאורה לספר תיכף את סדר הדברים כפי שהיה, קבלת התורה, המעשה של חטא העגל, ורק לאחר מכן את התיקון לזה ע"י כל מעשה המשכן הנלמדים בפרשות תרומה ותצוה, ומדוע זה היפך הכתוב את סדר הדברים.
שמע חברו והנהן בראשו, תיכף נטל ספרו בידו והחל מקרא בלהב את דבריו המאירים של מוהרנ"ת בהלכות אונאה ג' וזה לשונו:
וכל זמן שאין האדם חזק בדעתו שתמיד יקוה לה' ויעתיר אליו אף אם יעבור עליו מה, עדיין אין תשובתו שלימה כי מי יודע מה יולד יום אולי יבוא עליו נסיון או מכשול וכו' ומי יודע אם יעמוד בקשרי המלחמה. אבל אם האדם חזק בדעתו שאפי' אם ח"ו לא יעמוד בנסיון ואפילו אם יהי' איך שיהי' אעפ"כ יקוה תמיד להשי"ת בבחי' ואציעה שאול הנך, אז הוא בטוח שבוודאי יזכה לתשובה שלימה כי סוף כל סוף ישוב להשי"ת מאחר שחזק בדעתו שלא יפול משום דבר שבעולם. וכמו ששמענו מפי רבינו ז"ל בעצמו שאמר לנו בפירוש כמו שאתם רואין אותי (כלומר שאתם יודעין קדושתי הגדולה שאני צדיק גמור וכו'), אעפ"כ אם הייתי עכשיו עובר עבירה גדולה ממש לא הייתי נופל בדעתי כלל רק הייתי איש כשר אחר העבירה כמו קודם רק אח"כ הייתי עושה תשובה.
סיים דבריו באתנחתא 'הנה כעת חברי האהובים, הדברים הם כקילורין לעיניים ומאירין כספירים, שראתה התורה לרמז לנו דבר זה, שאכן מיד אחר החטא נמשיך בעבדותנו עבודת הקודש, נבנה את משכן ה', ואך אחר שעברו שני שבועות שלמים, אז נניח לעצמנו לעשות תשובה שלימה על חטא העגל'.
ישב לו אברך צנום בפינת ביהמ"ד ומצחו קמוט, שתקן היה בטבעו ולדבר לא הרבה, אמנם עתה פצח את פיו בחכמה והחל דובר במתק שפתיו 'הנה מה טוב ומה נעים שבת חברים יחדיו, אנ"ן בחביבותא תליא מילתא, מה נפלאים האמרות, כמה נאים הדברים להישמע ונחמדים למראה, אך מה גדולה המועקה והכלימה, ומאין לוקחים החוצפה והעזות לבוא לגשת אל בורא כל העולמים אחר שחטא ח"ו, ולהמשיך לדבר ולהתנהג אליו כאיש אל אביו, הלא בעת הנסיון האדם בוש לגמרי וליבו סתום וחתום'.
החווה לו זקן החבורה בידו, ושלף מתחת ידו ספר מדרש רבה עתיק יומין, דיפדף בלטיפה ותנח אצבעו בפרשת דברים כד' ונמצא כתוב באש שחורה על גבי לבנה:
דָּבָר אַחֵר, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל פְּרַגְּרִיטָא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מְשַׁלֵּחַ פַּדְּגוֹגוֹ אַחֲרָיו, וְאָמַר לוֹ חֲזֹר בְּךָ בְּנִי, וְהָיָה הַבֵּן מְשַׁלְּחוֹ וְאָמַר לְאָבִיו בְּאֵלּוּ הַפָּנִים אֲנִי חוֹזֵר בִּי וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ לְפָנֶיךָ. וְהָיָה אָבִיו מְשַׁלְּחוֹ וְאוֹמֵר לוֹ בְּנִי, יֵשׁ בֵּן מִתְבַּיֵּשׁ לַחֲזֹר אֵצֶל אָבִיו, וְאִם אַתָּה חוֹזֵר, לֹא אֵצֶל אָבִיךָ אַתָּה חוֹזֵר, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּחַ יִרְמְיָה לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁחָטְאוּ וְאָמַר לוֹ, לֵךְ אֱמֹר לְבָנַי חִזְּרוּ בָכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר "הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" וגו' (ירמיה ג, יב), וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְיִרְמְיָה בְּאֵלּוּ הַפָּנִים אָנוּ חוֹזְרִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר "נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ" וגו' (ירמיה ג, כה), וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּחַ וְאוֹמֵר לָהֶם בָּנַי אִם חוֹזְרִים אַתֶּם לֹא אֵצֶל אֲבִיכֶם אַתֶּם חוֹזְרִים, מִנַּיִן "כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב" וגו' (ירמיה לא, ט), אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָהוּ לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל חַיֵּיכֶם אֵינִי כּוֹפֵר בָּכֶם, אַתֶּם אֲמַרְתֶּם לִי בְּסִינַי "וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו" (שיר השירים ה, ד), אַף אֲנִי כָּךְ אוֹמֵר לָכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם" וגו' (ירמיה לא, ט).
והייתה כל מילה ומילה ערבה לשומעיהם מנופת צוף וכל טעם, וצלילם נחרט בכל קירות הלב. אכן גדלה אהבת הבורא אלינו כל כך ואין לנו אלא לשוב אליו בכל עת ולעבדו ביתר שאת ועז באהבה שלימה.