לשמוע קול שופר

"הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז), מצוה זו היא אחת המצוות הקשות שבתורה, כי אם נתבונן במצוה זו נראה שהדבר שהכי חסר לאדם הוא תוכחה, ולעומת זאת הדבר שמפיל את האדם יותר מהכל הוא התוכחה כשהיא נעשית באופן שאינו ראוי.
שכן בפשטות אדם שאינו עובד את השי"ת כראוי הדבר שיחזיר אותו לעבודת ה' הוא התוכחה, שיעורר את עצמו בחשבון הנפש, או חברו יעורר אותו להיות איש כשר כרצון ה', כל התעוררות היא תוכחה שהאדם מוכיח את עצמו או את רעהו ומעורר אותו שלא ראוי לו להתנהג כך, ומתוך כך הוא מתעורר לחזור לעבודת ה' לפי ערכו, אך תוכחה שאינה ראויה מפילה אותו ליאוש, כשרואה שאכן אינו נוהג כראוי ומתוך כך מגיע למסקנא שתורתו ותפילתו שהוא עושה כעת אין בהם כל כך מעלה ותועלת ומשכך הוא נשבר גם מאותו מעט שהוא עושה או שאינו מנסה לילך יותר ויותר בעבודת ה'.
ההבדל בין התוכחה הראויה לזו שאינה ראויה הוא כחוט השערה, כמו שאמר התנא רבי עקיבא בדורו 'תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ומבאר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן תניינא סימן ח) שהתוכחה שאינה ראויה היא עיקר הריחוק מהשי"ת, כי בתוכחה שאינו כראוי לא די שאינו מועיל אלא גם הוא מבאיש את הריח של הריח של שומע התוכחה ומפסיק את השפע מכל העולמות שתלויים בו, וכך האדם שובר את עצמו, ועי"ז ממש נפסק החיות דקדושה שלו וכל מה שצריך לפעול ולתקן אינו יכול להתעלות, והוא נופל לחושך של קליפת נגה שמכסה האמונה בעצב וכבידות.
כי ישראל נקראים קודש מפני שיש בהם נשמה שמושרשת במקום גבוה ועליון והוא חלק של וכו', שזה מה שהשי"ת בחר בנו מכל העמים. ושפע הריח של הנשמה הוא החיות של האדם, שמרגיש את מציאות ה' ושמחה בעבודתו, ועי"ז בכח הנשמה מתעלים הבירורים וכל עבודתינו לנחת ולרצון לפני ה', אבל כשהאדם שבור ועצוב נעשה דבר נורא ורע, כי נפסק כל כח ריח הנשמה שזה החיות שלו ושל כל העולמות שתלויים עליו, ואין התעלות הקדושה, והוא יורד לכח של מדמה שמעלים ממנו את בהירות האמונה, כי אינו יכול לברר המדמה.
והגם שהתוכחה בוודאי הוא דבר טוב ונצרך, כי באמת האדם צריך להתגבר מאד להתעורר בעבודת ה', וכשהוא מתגבר להוכיח את עצמו כראוי הוא מצליח להתחזק לזכור תמיד את השי"ת לבא ליראת השם, ולפי מה שמוכיח ומחזק את עצמו כך יזכה ללימוד התורה ולהתקדם ללמוד כל מה שצריך, ואם יתעורר כראוי יזכה לתפילה כראוי, ויבוא לתכלית העבודה לשבר התאוות והמידות רעות ולהתדבק בדרכי עבודת הבורא שהם בירור המדמה ככל מה שמתבאר בדברי רבינו וכו'. אבל תמיד עליו לראות האם התוכחה פועל התחזקות והתגברות, או שאינו כך אצלו, אלא אדרבה היא מביאה בו שכחה ושברון לב, ואינו שמח בכל הנקודות טובות שיש בו, כי מאוכזב ומודאג.
כי תכלית התוכחה הוא להוכיח שיתעורר מעתה להתחבר להקדושה למה שיכול וירגיש אור נשמתו, ולעשות מה שיכול, אבל יש שנתהפך הדבר והאדם נופל לכח מדמה שגורם שאי אפשר לו להתעורר לעבודת השם כי כל מה שהוא שומע תוכחה ומוכיח את עצמו הוא נשבר יותר, ובכל התעוררות יש לו יותר כבדות לב וחסרון חיות, וזה גלגל של 'רצון להתעורר' ובכל פעם נשאר קר ויבש ואינו יכול לעשות, ואדרבה בא לידי שברון לב גדול. וענין זה ידוע וכולם מכירים את האכזבה שיכול להיות כאשר האדם רוצה להצליח ולא ראה ההצלחה שרצה, ועוד איבד יותר ונפל וכו', והרי לכן קשה לבני אדם להתעורר לעבודת השם דייקא מחמת שאין להם עצה איך יכולים לשמוע ולקבל תוכחה כראוי.
כי באמת צריכים לשמוע ולרוץ לשמוע תוכחה, וצריכים ללמוד בספרי רבינו בדרך שיקבל תוכחה נפלאה והתעוררות לבא לידי מעשה, כפי שידוע שצריך ללמוד בספרי מוסר והתעוררות, אבל מתוך דברי רבינו עלינו ללמוד איך לקבל תוכחה שמביאה להתעוררות והתקרבות ולא לריחוק ושכחה, כי מיד כאשר רואה שאינו מצליח באיזה ענין צריך להבין שעתה יש לו להזהר מאד, ולקבל התעוררות להתחזק ולשמח נפשו במה שיש לו לפי דרגתו אז, להיות קרוב להשם בבחינת שיר וניגון של הצלחה והתגלות הקרבה להשי"ת מתוך פשטות היהדות, ושזכה לומר שמע ישראל ולקבל עול מלכות שמים, וזה כבר כל חיותו ואין דבר שיכול לשבר רוחו כי שמח בתכלית השמחה, מכל שכן שלובש ציצית, וגם שומר שבת וכו'. ואז כאשר יתחזק מאד אז יכול להתגבר לבא לדרגא יותר בלימוד וללמוד יותר, וכך בכל ענין להתקדם מתוך מה שאוחז, בריח טוב של הנשמה שמנגן בו ניגון חיות וקרבה נצחית להשי"ת.
כח זה של תוכחה ראויה זו של הצדיק המעוררת את האדם להכנס כראוי לעבודת ה' היא תוכחה גבוהה עד מאד הנמשכת משורש מידות הרחמים שהשי"ת מרחם על האדם להחזירו לחיים טובים, והיא נמשכת בדרך נוראה של עשרה מיני נגינה עד שהיא יורדת לתוך לב האדם ומעוררת אותו לעבודת ה', בניגון נורא כזה המעורר את הנשמה וממשיך עליה חיות מההארה של לעתיד לבוא.
תוכחה זו נקראת 'שופר' כמו שכתוב "הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם", אבל היא מביאה לו התעוררות של חשבון הנפש בדרך שתחזק אותו בעבודתו, כמו שדרשו חז"ל (ויקרא רבה כט, ו) שהשופר הוא קול המעורר את האדם לתשובה מלשון 'שפרו מעשיכם', כי על ידי תוכחה זו אנו הולך האדם בדרך של התקרבות להשי"ת תמיד ויוצא מכל דרכי המדמה של עצבות וייאוש מחלישות הדעת, והוא יכול להתקדם במה שצריך ובכל עת הוא מלא אמונה וחיות הנשמה שהוא יסוד היהדות.
אך באמת האדם אינו יכול לשמוע תוכחה זו, כי בשביל לשמוע אותה עליו לתקן את נפשו כראוי, שתהיה דעתו שלמה ויוכל בתפילתו להדבר ברחמי ה' ולראות את גדולתו אך מאחר שכבר פגם בנפשו כמו שפגם גם תפילתו אינה כראוי והסטרא אחרא יונקת מתפילתו ולא מאיר בה רחמי ה' אלא היא בבחינת דין, וכמובא הענין בזוה"ק ובכל הספה"ק שהסטרא אחרא בולעת נצוצות קדושות מהאדם, על כן עבודת הצדיק היא להוציא את יניקת הסטרא אחרא ואת בלעו מפיו, והוא מלחמה נוראה שהצדיק נלחם עמה בכל כוחו ועל ידה הם ממשיכים את הרחמים על ישראל.
עיקר תיקון זה נעשה בראש השנה, כי ראש השנה הוא היום בו אנו מתקנים מלכות ה', ואז עושים תשובה, אלא שהקליפות מסבבים את האדם שלא יוכל לגלות מלכות ה' בכל דבר, והם אינם מניחים שיתגלה קדושת ארץ ישראל, והארת האמונה שיתגלה לעתיד לבוא, ומזה גם נופלים כולם לתוכחה שאינה ראויה, כל אחד לפי בחינתו. ואז בחודש תשרי, יש מלחמה גדולה עם עשו, וכל זה הוא התיקון של ראש השנה, כי אז התפילה היא בבחינת דין, ועל ידי תפילה זו מוציאים את כל החיות מהסטרא אחרא, מה שינק מהדעת ומהתפילות של ישראל, ואז חוזרים הדעת והמח להיות בשלמות, ולכן נקרא ראש השנה כי הוא תיקון הראש והמח.
ועל כן ציווה רביז"ל להתאסף אצלו בראש השנה, כי באמת על ידי כל התקבצות שמתקבצים כלל ישראל לתפילה הם מעוררים בכח הצדיק תיקון זה של התפילה בבחינת דין, ובפרט בימי ראש השנה הקדושים מעורר הצדיק תיקון זה, ועל ידי זה הוא ממתיק מעל ישראל את הדין ואנו נכתבים ונחתמים לחיים, כי עיקר החיים אינו שנוכל לאכול ולשתות עוד שנה שלמה, אלא שנחיה את אותה השנה חיים טובים כראוי חיים שעליהם נאמר 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום', אכי"ר.