החיד"א (בספר שמחת הרגל הגש"פ לימוד ב דף טז) כותב שאחד הטעמים לגדולתם של התנאים ואמוראים שאין לתאר ולשער עוצם רום גדולתם, הוא משום שעסקו בתורה שבע"פ. כי כשלומדים בעל פה ללא ספרים, צריכים לחזור ולשנן הרבה, וכשלומד פרק אחד או מסכת אחת צריך לחזור הרבה, וגם אחר שמתחיל פרק או מסכת חדשה הוא צריך לחזור על הפרקים והמסכתות הקודמים. והתנאים היו לומדים חדשות, ומשננים את הישן בלי גבול, ועי"ז הם קידשו וטיהרו את הדמים.
ויש לבאר דבריו ע"פ מה שכתב רבינו (ליקו"מ סי' עה) שצריכים לעבוד את השי"ת בכל הטיפי הדם הנמצאים בו, דהיינו שידבר כל כך הרבה בתורה ותפילה, עד שיהיה נעשה מכל הדמים דיבורי תורה ותפילה, עד שלא תהיה בו טיפת דם שלא עבד בה את השי"ת. כי כל דיבור היוצא מפי האדם, מקורו בנקודת דם אחת, שבכוחה מוציא הדיבור. וע"י שמדבר עוד ועוד הוא מזכך עוד ועוד טיפות דם. וכן מובא בתורה יט, ששמירת הברית ולשון הקודש תלויים זה בזה, וכל כמה שמדברים דיבורים קדושים כך, מתקדשים הדמים. ומבואר שם שזה תלוי בזה, היינו שכמה שעוסקים בדיבורים קדושים – אוחזים יותר בקדושה, וכן להיפך: כפי שהאדם אוחז במעלת הקדושה וטיהור הדמים – יש בו יותר חיות לדבר דיבורים קדושים.
זהו אחד מהטעמים לרום גדולת התנאים הק', שקדשו עצמם והתעלו גבוה מעל גבוה, עקב הדיבורים הק' בהם עסקו כל ימי חייהם.
וזה לשון קדשו של החיד"א שם: 'וזה אצלנו טעם אחד מהטעמים, אשר זאת לפנים התנאים והאמוראים היו קדושים וריח נור (אש) היצה"ר לא עדת בהון (לא פגע בהם) כי אז הייתה תורה שבע"פ שוגר"ת ומשוגר"ת, כי לא ניתן רשות לכתוב תורה שבע"פ, ואף כי נכתבה המשנה – כל הברייתות והתלמוד היה על פה, ואשר נשא בו ליבו ללמוד היה מוכרח יום ולילה לחזור על לימודו תדיר ולא פסיק, שלא ישכח, ועסק התורה ללמוד בפה תדיר, היה להם לעזר ולהועיל, והיו קדושים ממש כמפורסם בתלמוד' עכ"ל.
כח דיבורי הקדושה
ולכן בזמן הזה, בעת העלמה והסתרה שבתוך הסתרה, צרכים אנו לשמוח בכך שיש לנו עכ"פ את הדיבור דקדושה, שאפשר לדבר דיבורים להשי"ת דיבורי תורה דיבורי תפילה. כי יש לנו ב"ה שפע רב בספרי קודש – מתורתנו שבכתב, ושבע"פ שהתירו לנו לכותבם שלא תשכח התורה – והינם ספרים שבקל יכול ללמוד בהם. וכן יש לנו ספר תהילים שיכול כל אחד לשפוך את כל שיחו שם. וצריך האדם להתעלם מכל המחשבות והרעיונות המקיפות אותו מכל צד, ומבלבלות אותו, ומנסות להפיל אותו, מכל זה צריך האדם להסיח דעתו ולעסוק בדיבורים קדושים להשי"ת.
מובא בתיקוני זוהר (תיקון כא ד' מג ע"א) וז"ל 'בקדמיתא בימא בההוא חמר, בפורקנא בתרייתא כלא בימא דאורייתא, מטה דיליה דקרע ביה ימא דא קולמוס'. [פירש הגר"א, שבגאולת מצרים הלכו בתוך הים החומרי של עוה"ז, אבל בגאולה האחרונה ילכו בתוך ים התורה, וה'מטה' שקרע בו הים – יהיה הקולמוס]. ובזוהר חדש (צט ע"ב) אמר לו רשב"י לרעייא מהימנא וז"ל: בקדמיתא מחית ליה על ימא, כען קום מחי ליה בימא דאורייתא בקולמוס דילך וכו" [בתחילה הכית עם המטה על הים, עתה קום הך עם הקולמוס בים התורה], ע"ש שמדבר על התגלות התורה של לעתיד לבא.
והדברים מובנים על פי המובא בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע ועוד, שבעקבתא משיחא – בתוך החושך – מאיר האור של לעתיד לבוא, בכדי שיוכלו להיאחז בהשי"ת. לכן נתרבו ב"ה בדורות האחרונים ספרים הרבה (שהם הקולמוס של התורה). וכדברי רבינו (סי' סא) שישנם עכשיו הרבה ספרים ועתידים להיות הרבה ספרים, וכולם נצרכים להעולם. ועוד מביא רבינו בשיחות הר"ן (סי' יח) שזה שמדפיסים היום הרבה ספרים וקונים הרבה ספרים כל זה הוא בכדי שלא תשכח התורה מישראל.
ואכן בזמנינו הזה, שהוא בתוקף של 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', בהסתרה נוראה שכזו, דייקא עתה עשה עמנו השי"ת חסד שנתרבו ספרי הקדושה, בכדי שעם ישראל יוכלו לעסוק בדיבורי קודש – כי לא תשכח 'מפי' זרעו, להאחז בהשי"ת על ידי הדיבור הק' ועי"ז נקרב הגאולה במהרה בימינו.