"ויבכו העם בלילה ההוא", אמר רבה אמר רבי יוחנן אותה לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות (תענית כט.)
בכיה של חינם – – –
אי אפשר לנעול דלת לפני בכיה – – –
אבל, למה אתה משתמש עם כח נפלא זה, כח הבכיה – – –
בתו' י"ד מספר רביז"ל על רבה בר בר חנה שדרכו הייתה להתפלל על רוחניות בלבד 'ששקל לתפילה שהוא לצרך הגוף, ואנחה בתפילה, הכל לצרך נשמתו, כי ממילא כשנתקן שם ברוחניות, נתקן גם בגשמיות'
היינו שרבה בר בר חנה אחז בדרגא גבוהה שכזו עד שהבין בדעתו שתחת להתפלל על גשמיות לצורך הרוחניות, דהיינו להתפלל על פרנסה כדי שנשמתו תוכל החזיק בתוך הגוף ויוכל לעבוד את השי"ת בשלמות, התפלל ישירות על מזונא דנשמתא, שתושלם נשמתו בהשגת אלוקות בתכלית הדבקות, ואז ממילא גופו יתקיים כדבעי.
וביאור הענין, דהנה האדם מורכב מגוף ונשמה, כל חלק בפני עצמו אינו זקוק למאכל, הגוף כשהוא לבדו הרי הוא כדומם על פני השדה, ואינו זקוק לכלום, וכן הנשמה כשהיא אינה בתוך הגוף אינה נזקקת לכלום, אבל כאשר יתחברו הגוף והנשמה יחד אזי יזדקק האדם לאכילה, שתיה וכל שאר הצטרכויותיו.
ואם אמנם בריאה זו ברא השי"ת שהאדם נצרך לאכילה ושתייה לצורך קיומו, אבל כבר מקרא מפורש אומר (דברים ח, ג) "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", היינו שחיות האדם לא נמשך עליו מגשמיות המאכל אלא מהניצוצות המגולגלים במאכל זה, והוא המחיה את האדם.
וכפי אשר סח הרה"ק ר' ברוך ממעזיבוז' זי"ע שיהודי הנופל למשכב ל"ע ונזקק לסממני רפואה, אין זה אלא שסם זה נזקק ליהודי, הכיצד, שיח זה גדל ביער עד אי שם בערבות אפריקה, בתוכו מגולגלות נשמות המצפות לתיקונם, ואין מושיע להם, מה עשה מסובב כל הסיבות, הפיל יהודי זה למשכב שגם החליש את ה'עבודת ה" שלו, ומתוך כך נוטל יהודי זה סם פלוני, שהוא אותו עשב המצפה לתיקונו, וחוזר לאיתנו לעבודת השי"ת, הרי שסם זה זכה לתיקונו הנצחי על ידי מחלתו של אותו יהודי.
ורבה בר בר חנה שאחז בדרגא שכזו שכל בקשתו הייתה לזכות למזונא דנשמתא שהוא יאיר לגופו שיוכל לעבוד את השי"ת.
אמנם אין זה דרך לכל אחד אלא רק למי שאוחז בדרגא כזו, וכאמירתו של רביז"ל למוהרנ"ת כשראה שחסר בבגדו כפתור 'וכי לא יאה לך לבקש מהשי"ת על כפתור', אבל לעומת זאת צריך האדם להזהר מלבכות בכיה של חינם, בכיה שאין בה רצון ותשוקה לרוחניות אלא לגשמיות בלבד, בכיה על עסקי העולם הזה, בכיה שעליה זועק בספר הזוהר 'כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא', בכיה זו פגם גדול הוא.
וכמו שביאר היטב גאון עוזנו במתק לשונו (לקו"ה ר"ח הלכה ה') כי בודאי מי שמתפלל על צרכי גופו ואינו מתכון כלל בשביל התורה, רק הוא מתפלל שיתן לו ה' יתברך בני, חיי ומזוני וכו' להנאתו ולצרך גופו, זאת התפילה בודאי אינה חשובה לפני ה' יתברך. והיא בחינת תפלות רעות… ומה הנחת רוח לה' יתברך מתפלתו שמתפלל שיתן לו ה' יתברך פרנסה וממון וכו' למלאות תאות בטנו. וה' יתברך יודע ומבין שכל מה שמבקש אינו טובה לפניו כלל.
ואין לה' יתברך נחת מתפילה כזאת שהיא לצרכי הגוף כי אם כשזה המתפלל מתכון בתפלתו בשביל קיום התורה, דהינו שמתפלל על בני חיי ומזונא וכל כונתו כדי שיזכה לעשות רצונו יתברך ולקים תורתו ומצותיו באמת… ועל תפילה כזאת הקפידו רבותינו זכרונם לברכה שלא להאריך בה ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כי העיקר הוא חיי עולם, שהוא התורה, אבל התפילה כזאת בשביל צרכי הגוף היא חיי שעה, רק שצריכין אותה בשביל חיי עולם בשביל התורה. ועל – כן בודאי אין להניח העיקר, שהוא חיי עולם, ולהאריך בהטפל, שהוא חיי שעה…
אבל עיקר התפילה השלמה היא כשאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו בעצמו, דהינו שכל תפילותיו לזכות ליראת ד' ועבודתו יתברך. כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום, "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי וכו'"… תפילה כזאת היא עיקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקים את התורה, שזה עיקר שלמות התורה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה…
יזכנו השי"ת להתפלל תפילה כזו שהיא "אחת שאלתי… שבתי בבית ה' כל ימי חיי וכו'" אכי"ר.